ישיבת נתיבות ישראל
חפש
חפש
הצטרף אלינו
קבל את השיעורים החדשים לתיבת המייל

* שדה חובה

תוספת תשלום בזמן פרעון ההלוואה

בבא מציעא, פרק 'איזהו נשך' דף סג ע"ב מתוך לפלס נתיב מס' 16

הרב דוד בן פנחס שליט"א

שנינו במשנה (דף ע"ה ע"ב): "לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו והוא משלח לו ואומר בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי זו היא רבית מאוחרת". ממשנה זו למדנו שאסור מדרבנן להוסיף מעות לאחר הפרעון מחמת ההלוואה.

לעומת זה הביאה הגמרא (דף ע"ג ע"ב): "רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפי כופיתא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה מי שרי אמר ליה אין אחולי הוא דקא מחלי גבך". והנה כאן מצינו שהתירו לרבינא ליטול יותר מבני אקרא דשנוותא.

ובאר שם רש"י: "הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נותנים לך ואין מזכירים לומר בשכר מעותיך שהיו בטילות אצלנו מתנה בעלמא היא". רש"י מתנה שני תנאים כדי שיהיה מותר לקבל ריבית מאוחרת: שלא יפסוק מראש, ושלא יזכירו שזה בגלל המעות.

מאידך הרא"ש (סי' ס"ז) אסר להוסיף תשלום בזמן הפרעון: "וליבי מהסס להתיר הדבר, דמלישנא דמתניתין משמע הא דלא אסר ריבית מאוחרת אלא בדאמר ליה בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי היינו היכא ששלח לו אחר שהחזיר לו מעותיו, אבל אם בשעת פרעון נותן לו יותר מתחזי כריבית אפי' בסתם". הנה הרא"ש נקט לאסור כל תוספת בשעת פרעון מטעם 'מיחזי כריבית', אך לא באר למה התיר רב אשי לרבינא לקבל את התוספת שהוסיפו לו. וכתבו הב"י והתפארת שמואל שהרא"ש מבאר ששם היה מכר ולכן היה מותר להוסיף אפי' בשעת פרעון.

ועיין בטור (ק"ס, ד) שסיכם: "ואפי' אם הלוה נותן לו מדעתו בשעת פרעון, שלא התנה עמו ואינו אומר לו שנותנו לו משום ריבית אסור. אע"פ שרש"י מתיר וגם הרמב"ם כתב להתירא ולא נהירא לא"א הרא"ש". הנה מש"כ בשם רש"י הוא מה שהבאנו מדף ע"ג, הבין הטור את דברי רש"י בפשיטות שהתיר אפי' בהלואה. אולם הב"י לאחר שחילק בין מכר להלואה, כתב ב'בדק הבית' שגם את רש"י והרמב"ם אפשר לפרש שהתירו רק במכר, אך בהלואה אסור בכל מצב, וכך פסק בשו"ע (ק"ס ס"ד) שבהלואה אסור להוסיף בשעת פרעון.

הטור הביא בדעת הרמב"ם שמותר להוסיף בשעת פרעון. ובב"י יש שתי גירסאות לאיזה מקור התכוון. לפי המובא לפנינו הכוונה לדברי הרמב"ם בפ"ח ה"ט: "הלוקח חטים ארבע סאין בסלע וכן השער ונתן לו את המעות וכשבא לגבות את החטים לאחר זמן הוסיף לו במדה ונתן לו יתר. ה''ז מותר שהרי ברצונו הוסיף לו ואילו רצה לא הוסיף שהרי לא היה שם תנאי". אך בהגהות והערות (הערה ח)העירו שכן הגירסא בדפו"ר, אך בדפוסים ישנים מצוין פ"ד  ששם כתב הרמב"ם: "המלוה את חבירו ומצא הלוה יותר [או שהחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר] אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה לו בידו והבליע לו בחשבון או אחר צוה להבליע לו" ושם מוכח שמותר ללוה לתת מתנה למלוה בשעת פרעון. ועיין בפרישה שהביא באמת את מקור דברי הרמב"ם מפ"ד. אך בדברי הב"י חייבים לומר שהתכוון לפ"ח שם הביא את המעשה ברבינא, שהרי סיים הב"י בבדק הבית שגם את דברי רש"י והרמב"ם יש לבאר דווקא במכר, ודברי הרמב"ם בפ"ד הם על הלואה.

יצא לנו שנחלקו הב"י והטור בהבנת דברי הרמב"ם. שלטור מותר להוסיף בשעת פרעון, אפי' בהלוואה ולב"י אסור. והנה צ"ע איך יבאר הב"י את דברי הרמב"ם בפ"ד שם התיר במפורש ללוה לתת מתנה למלוה. ועוד הקשה הרב המגיד בהלכה הקודמת בדברי הרמב"ם גבי ת"ח: "תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ונתן לו יתר על מה שהלוה ממנו הרי זה מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה שהרי הן יודעין חומר איסור הרבית". וא"כ ברור מדברי הרמב"ם שרק לת"ח התרנו, הא לאו הכי אסור. וה"ה בעצמו הסביר את דברי הרמב"ם: "ואולי שאפילו מלוה מוצא יותר, מותר. שאין תולין בריבית מאוחרת שלא יהיה הלוה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי אינשי ברשיעי וכל שכן לנזקן לא מחזיקינן". אך צ"ע מה תירץ ה"ה, א"כ בכל הלוואה יהיה מותר ללוה להוסיף ולא רק ת"ח שהם יודעין חומר האיסור. וע"כ סתם אינשי לא יודעים את חומר האיסור ומתכוונים לתת באיסור.

ועיין מחנה אפרים (ריבית סי' י"ז) שסובר שבכל מקרה כשמפרש הלוה שנותן לשם מתנה מותר לתת, ורק לת"ח התירו לתת בסתם, שכיון שיודעים חומר איסור ריבית הם מתכוונים לשם מתנה. אך לסתם אינשי, בסתם אסור ובמפורש מותר לשם מתנה. המחנ"א מוכיח את שיטתו מדברי הרמב"ם שהתיר למלוה לקבל מהלוה שהוסיף לו יותר בכדי שהדעת טועה, כי מתנה נתן לו.

צ"ע בתירוצו של המחנ"א שהרי כאן לא פירש הלוה כלום למלוה, אלא נתן לו יותר, ורק אנחנו מפרשים שכיון שמדובר ביותר בכדי שהדעת טועה, הלוה התכוון לשם מתנה או להחזיר גזילה, וא"כ יכול בהחלט להיות שנתן הלוה בתורת ריבית מעות אלו, שהרי לא פירש לשם מתנה. ועוד קשה שבסעיף ה' פסק השו"ע "אפילו אמר לו בשעת לקיחת הריבית אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו". וכנראה שהמחנ"א חולק על השו"ע בזה וצ"ע. ועיין שו"ע הרב בס"ז שכתב במפורש שאפי' נותן לשם מתנה אסור.

ועיין בשער דעה שתירץ את הרמב"ם שהתיר למלוה לקבל את הכסף הנוסף, שהרי הרא"ש כתב שבשעת פרעון תמיד  זה 'מיחזי כריבית' ואסור. אך כאן שהלוה החזיר רק את החוב, ורק אח"כ שבדק המלוה מצא מעות מיותרות, מותר לו לקחת, שכאן אין זה 'מיחזי כריבית', אלא כהחזרת חוב רגילה. א"כ לדעתו יש פתרון ללוה שרוצה להוסיף תשלום למלוה על כך שעשה עמו חסד, שיתן לו תוספת מובלעת בתוך החוב ולא יגיד לו דבר.